כך נפתחת ההתגלות בהר סיני, שבה עם ישראל מקבל את עשרת הדיברות והתורה כולה. המילים הראשונות שנאמרות לעם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, אינן הצהרה תיאולוגית מופשטת, אלא ברית שמבוססת על קשר אישי: “אני הוא זה שראיתי את הסבל שלכם – והוצאתי אתכם משם".
אלוקים מציג את עצמו לא כבורא העולם, אלא כמי שהוציא אותנו מתוך המיצרים שבו היינו שרויים. כך מתחיל הקשר – מתוך הכרה, אמון וקרבה.
הזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים הופך להיות הנחת היסוד של האמונה והקשר עם אלוקים, אבל גם של הזהות הלאומית. זיכרון זה מעניק לנו עבר משותף שמזכיר לנו מאין באנו, אבל גם ערך יסוד לעתיד משותף לכולנו, שמחזיק גם כשמתעוררות מחלוקות.
איך הדיבר מדבר אלי?
עשרת הדיברות אינם רק מצוות, אלא כללים רחבים הנוגעים בכל תחומי החיים, וכל אחד ואחת יפגשו אותם במקום ייחודי. נבחן כמה היבטים מרכזיים של הדיבר הראשון.
אמונה – מישהו איתי כאן
הרמב"ם ורבים אחרים רואים בדיבר הראשון את יסוד האמונה באלוקים, כציווי הראשון והמרכזי של התורה: לדעת שיש מציאות שלמה שמעבר לנו, שיש מי שראה אותנו במצרים, שיצא לפעולה ושינה את גורלנו.
גם כשאין ניסים גלויים, הרעיון שמישהו רואה אותך, מאמין בך, שומע אותך, הוא עוגן נפשי איתן.
כרטיס הביקור האלוקי: חסד וחמלה
ההגדרה שאלוקים בוחר לעצמו איננה “בורא כל”, אלא “המוציא ממצרים”. זהו 'כרטיס ביקור' שבו אלוקים מציג את עצמו כאל מלא בחמלה.
וממנו משתמעת ציפייה: כשם שהוא ראה את סבלנו – כך גם אנחנו נדרשים לראות את סבלו של האחר. כשם שהוא לא נשאר אדיש – גם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאטום את הלב.
רבי אברהם בן הרמב״ם כותב שבדיבר “אנוכי” תלויים החסד, החמלה, הרחמנות ואהבת רעים וגרים, מתוך הבנה שהזיכרון של יציאת מצרים מחייב אחריות כלפי מי שנמצא עכשיו בעמדה חלשה יותר, בתוך החברה ובתוך החיים עצמם.
הרב אריה לוין חי מתוך תשומת לב עמוקה לאנשים שסביבו. פעם אחת אמר לרופא: “הרגל של אשתי כואבת לנו”. אמירה זאת משקפת את השותפות והאמפתיה האדירה שהצליח לחוש לאחר.
לצאת ממצרים, בכל דור
בכל דור, ובכל אדם, יש מצרים – מיצרים. יש רגעים של קושי, צמצום, וכאב. אל מול הייאוש שיכול לעלות מול כל האתגרים הדיבר הראשון שובר את הכללים הטבעיים, ומציג הנחת יסוד פורצת דרך: היציאה אפשרית. שינוי אפשרי. אדם יכול לעבור ממצב של חוסר תקווה אל עבר תודעה חדשה. ומה שמאפשר את התנועה הזאת – היא האמונה.
לא במקרה, אחד הספרים החשובים שנכתבו מתוך מיצרים וכאב בלתי נתפס, בתוך מחנות ההשמדה – הוא ספר על תקווה. ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות", מתאר כיצד האמונה במשהו גדול יותר מהאדם היא זו שהחזיקה אנשים בחיים, גם כשרוחם כמעט כבתה. לדבריו, התקווה היא לא אשליה היא תנועה של הנשמה.
"מי שיש לו למה – יוכל לשאת כל איך", כתב פרנקל.
יציאת מצריים – הזיכרון המאחד שלנו
יציאת מצרים איננה רעיון מופשט, אלא חוויה היסטורית שחיו אותה אנשים ממשיים, שחוו בגופם מה זה להיות חסרי זכויות, תלויים באחרים, וללא שליטה על חייהם. האבן עזרא מסביר שהבחירה להזכיר את יציאת מצרים יוצרת קשר שמבוסס על זיכרון חי, כזה שלא נשאר בעבר אלא ממשיך להשפיע על האופן שבו אדם מבין את עצמו ואת מקומו בעולם.
הזיכרון הזה יוצר נקודת מוצא משותפת, כזו שקודמת לכל מחלוקת, ומזכירה שיש חוויה אנושית בסיסית שכולנו מכירים, גם אם אנחנו מבטאים אותה בדרכים שונות.
