האמת שזה די פשוט – המאורע ההיסטורי המכונן שיצר את יום כיפור, הוא סיום תהליך חידוש הברית של עם ישראל והקב"ה לאחר חטא העגל – בקבלת הלוחות השניים, שהיה ביום כיפור. החשבון הוא כזה – משה רבינו עלה ל-40 יום להר סיני אחרי חג השבועות, וירד בי"ז בתמוז, חטא העגל. למחרת הוא עולה לעוד 40 יום של בקשת סליחה, ויורד בכ"ט באב. ואז הוא מצטווה להכין לוחות חדשים ולעלות שוב ל40 יום שזה כל חודש אלול ועוד 10 ימים – כלומר יום כיפור, היום שבו אלוהים סלח לעם ישראל ונתן להם את הלוחות השניים.
השאלה שנשאלת היא אם באמת לוחות ראשוניים ולוחות שניים הם באותה רמה? האם באמת בסוף יום כיפור, לאחר הכפרה והסליחה אני יכול לחזור למצב שלפני החטא? האם אפשר באמת לתקן את אשר עשינו לא נכון?
ככל שחושבים על זה יותר, מגיעים למסקנה שאם נכנסנו למצרים כדי שבסוף נצא משם כמו שנכנסנו – אז למה נכנסנו? אם אנו מאמינים שיש בורא לעולם, אל שהוציא אותנו ממצרים, אז בוודאי שכלול בזה איזשהו תהליך שמטרתו לא רק שנשרוד את הקושי, אלא שנצמח ממנו, ומתוך שיא השפל של מצרים נגיע לשיא הגובה של הר סיני. זה כל מטרת החיים שלנו, נשמה שיורדת כדי לעלות ולהתעלות. ההסתכלות הזאת מבוטאת בתלמוד ביטוי: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
אז במה לוחות שניים טובים יותר מלוחות ראשונים? בזה שמי שיצר את הלוחות היה משה רבנו, ובלשון אחר: אנחנו אלה שבונים את הכלי, כדי לקבל את השפע, אנחנו שותפים, וממילא זה כבר לא רק מתן תורה אלא גם קבלת תורה. כשאתה בונה כלי – יש לך את היכולת להחזיק, להכיל את מה שנותנים לך, ואז זה לא יישבר שוב. ובאופן כללי בחיים, ההתמודדות טובה עם אתגרים מחזקת אותנו יותר, ועוזרת לנו לצמוח דווקא מתוך המשברים.
ועדיין אנחנו לא מציינים רק את יום כיפור. יש גם משמעות ללוחות הראשונים ולמתן תורה ולחג השבועות – עובדה שגם את הלוחות הראשונים, השבורים, משה רבנו שם בתוך ארון הברית. כי יש משהו באור החזק הראשוני שמעניק לנו השראה לאן אנחנו יכולים לשאוף להגיע. ההתגלות הישירה היא חזקה ועוצמתית שמושכת אותנו אליה. אפשר למצוא את ההתגלות הזאת גם בכל מיני הרהורי תשובה שלפתע מתנוצצים בנו, שאם נדע לנצל אותם, נוכל להתחיל לצעוד צעד צעד קדימה, עד שבאמת נטפס למקום גבוה יותר.
נקודה נוספת עולה מתוך השוואת 10 הדיברות לעשרת ימי תשובה. בראש השנה קישרנו את היום הזה לדיבר הראשון, יום כיפור הוא כנגד הדיבר האחרון: לא תחמוד. אחד הדרכים להסתכל על המיוחדות של הדיבר הזה מצאנו במחקר שנעשה עם אנשים לפני מותם. שאלו אותם על מה הם מתחרטים? ואחד התשובות המרכזיות היתה על כך שהם לא חיו את החיים שלהם, אלא של אחרים: על פי ציפיות של אחרים, על פי אמונות של אחרים. הם לא מצאו ולא חיו את הייחודיות שלהם. לא תחמוד מלמד אותנו שאני ייחודיים, ואין לי מה לחפש בבית של השכן. יש לי כוח מיוחד בעולם, וצריך להיזהר לא לפספס אותו. יום כיפור זה הזמן שבו אנחנו יכולים להתאפס על עצמנו, גם ללא הפגישה עם המוות. גמר חתימה טובה!